חכמת רחוב

על רחוב נוה שאנן בתל אביב

מה לא עבר על רחוב נווה שאנן בתל-אביב? נדמה כמו רחוב שהתעללו בו. היום אני יודע את זה בוודאות, כי כבר הייתי שם הרבה פעמים והלכתי לאורכו, נכנסתי לחצרות ולפסאז'ים, לחנויות ולבתי המגורים. אבל לפני כמה חודשים כשהתחלתי את המסע שלי לדרום העיר תל-אביב זה היה ממש עולם אחר, לפעמים מפחיד, בוודאי מרוחק ומסקרן. התהלכתי שם ברחוב ובין אלפי האפריקאים ועוד פיליפינים ורומנים וצרכנים כבדים של אלכוהול וסמים הרגשתי שפלשתי לטריטוריה לא שלי. חיפשתי משענת. מדריך. מישהו שמכיר. מישהו שמבין. לא היה פשוט למצוא.

בעלי החנויות היהודיים מיואשים, הדיירים הוותיקים חיים מאחורי דלתות נעולות ומוגפות במנעולים והרחוב שינה ומשנה כל העת את פניו. נכון, חלק מבעלי הבתים חוגג. הם מפצלים ומשכירים את הדירות שלהם בכסף רב ומצטערים שזרם הפליטים פסק. גם דוכני החלפת כספים משגשגים. לצדם, הרבה מסעדות סודניות קטנות. מספרות אריתראיות. חנויות של צלמי חתונות שחורים. מי הם השחורים... מסתננים, פליטים, מהגרים. מה הן הזכויות שלהם כאן. גם אם לא ברורה התשובה, התחושה הפיזית כשאתה הולך ברחוב היא של זרות, לעיתים עוינות כשל מי שהסיג את הגבול של שכניו. הרחוב היפה שהיה המקום אליו הייתה לוקחת אותי סבתא שלי לקנות נעליים בילדותי (עוד לפני שהפך למדרחוב) כבר לא מאיר את פניו אלי.

אבל לא באתי לספר כאן סיפור נוסטלגי ואני מבקש לגשת לרחוב באזמל מנתחים ולכן אני עוצר וחוזר לבדוק מי תכנן את השכונה מתי ולמה, מי נתן לה את שמה ואיך פסיפס הדמויות שמאכלס את השכונה מייצר מציאות אחרת, חדשה – לעיתים הזויה – של מקום שיש בו חן אבל לא תמיד חסד ורחמים.

המסע שלי לנווה שאנן הוא בסופו של דבר נבירה במושג האוניברסלי של הפליטות ובתחושה הקולקטיבית של בית. זהו סרט ללא גיבורים אבל עם לא מעט גבורה ומלחמת הישרדות של אנשים שבחרו במקום הזה כביתם או נקלעו לכאן בלי משים. חמוש במצלמה בגובה העיניים אני יוצא לספר את סיפורו של הרחוב מנקודת מבטם של אלו שהרחוב הזה הוא חלק חשוב בחייהם.